לאחרונה פשטה אופנה חדשה בגני ילדים: הגן השקוף, גן שבו מתעדות מצלמות מזוויות שונות את הילד/ים לאורך כל היום, כל יום- כמצלמת מעקב. המטרה המוצהרת של המצלמות הינה לאתר גננת או מטפלת שאיננה פועלת כראוי, או במילים פשוטות: מתעללת בילד, מכה, מעליבה, מזניחה, גורמת לו נזק פיזי או רגשי. מטרה חשובה מאד.
למרות זאת אני רוצה להעלות את הצד השני, המואר פחות, של זרקורי המצלמות, הצד של הנזק הרגשי המתמשך של הצורך במצלמות ושל תוצאות המעקב הבלתי פוסק והשליטה מרחוק של ההורה בילדו ובחייו.
ההנחה הראשונה שלי היא שההורה אמור להקשיב לילדו (ללא הקלטת מצלמה), להתבונן בו (ללא תמונות מצלמה), לחוש אותו, להיות רגיש למה שעובר עליו, להיות עם יד על הדופק- אבל לא לאשפז את הילד מראש ב"חדר מיון מניעתי" שבו הדרמה היסטרית והמעקב צמוד- ואלה אינם מאפשרים לילד ולהורה לנתק את חבל הטבור ולנשום בכוחות עצמו.
אם יש להורה חשש שהגננת מתעללת בילדים - למה הוא מחכה? לצילומים?
עליו להיות קשוב לילד ולהחליט האם להוציא אותו מהגן. האם צריך לחכות להוכחות? האם העניין המרכזי הוא הפן המשפטי? ההוכחות המצולמות? התגובה (החשובה!!) לגבי הצוות- או המעשה הנכון לעשותו בקשר לילד? הרי גם אם יסתבר שהחשש היה בלתי מוצדק- לא תרצו שהילד שלכם יהיה בגן שבו אתם מרגישים שיש בכלל אופציה כזו, שאתם חושדים שייתכן ומי מהצוות גורם נזק לילדכם!!! הרי המסר הסמוי (ואולי גם הגלוי) שאתם מעבירים לילד שלכם הוא שאתם (אתם!! הוריו האוהבים!!) שולחים אותו למקום שייתכן ומסוכן לו!
אם אינכם בטוחים שהילד במקום טוב ומתאים לו- חפשו גן אחר. ואם שוב ושוב אתם חוששים שהגן (השני, השלישי, הרביעי...) מסוכן לילד שלכם- הרי שיש כאן בעיה אחרת שאיננה קשורה בגן אלא ביכולת שלכם לתת אימון או להעביר את הילד שלכם לידיים אחרות, וכדאי לטפל בכך.
חשוב שהגננות יעזרו להורים לתת לילד שלהם את האפשרות להיפרד מהם ולא להישאר בסימביוזה וירטואלית. ההיצמדות הזו מעיקה על הילד: גם אם איננו "יודע" שיש מצלמות- הוא בכל זאת יודע. הוא חווה את השקיפות הזו. חשוב שההורים יתנו אימון בכוחות שלו להתמודד (בהתאם לגילו) עם העולם. הרי לכן הם טרחו ובחרו עבורו את הגן הטוב ביותר האפשרי.
חשוב שההורים יתנו לעצמכם (וזה הקשה ביותר) להיפרד מהילד שלהם. זהו תהליך מורכב שעובר על כל הורה - והפיתוי לא להיפרד ולהשאיר את הילד במצב "עוברי" משהו הוא פיתוי חם, נעים לכאורה - אבל מסוכן לטווח הקצר ולטווח הארוך, להווה ולעתיד. יש לו מחיר גבוה מאד.
חשוב שההורים יכבדו את הפרטיות של הילדים האחרים. כמו שהם צופים בילדם ובילדים האחרים- כך צופים בערב, בשבתם בסלון שלהם, גם ההורים של יוסי או רותי - או אולי הם עושים זאת בזמן אמת במשך היום בעבודה. הם צופים בילדם וגם בילדים האחרים.
חשוב שההורים יכבדו את העצמאות המקצועית של הגננות, את העצמאות של הזולת בכלל. גננת או מטפלת שיודעת שהיא מצטלמת פועלת תחת בקרה שאולי גורמת לה להתאפק ולעצור התנהגות שלילית (ולא זה המניע המועדף כ"כעוצר התנהגות שלילית". נכון יותר יהיה לבנות מניע פנימי מניע שממוקד ונובע מהבנה ומהפנמה של העיקרון)- אבל אותה בקרה מצולמת עוצרת גם ספונטאניות, היא מצריכה כמעט חוג משחק מול מצלמה, היא יוצרת "עצירות" תנועתית (איך אני נראית כשאני מתכופפת? ואיך אני נראית בזמן שאני כועסת? ואיך כשאני מתגלגלת מצחוק?...) ו"עצירות" בכלל.
לגננת ולצוות יש עכשיו קהל קבוע של מבוגרים שצופים בה.
בטיעונים די דומים ניתן להצמיד שבב אלקטרוני לילד ברגע שנולד ולעקוב אחריו (לשם הגנה עליו, כדי להיות הורים שיודעים הכול על הילד ...) בכל מקום. לשבב הזה אפשר לקרוא גם בשם מוכר ופשוט יותר: אזיקים, ואני מקצינה את הדימוי לשם ההבהרה: למי ששם אותם אזיקים קוראים "סוהר" (באנגלית זה נשמע טוב יותר: GUARD).
התפתחות טכנולוגית יכולה להביא הרבה תועלת- אבל יכולה גם ליצור מצבים מסוכנים.
אורוול כתב כבר על 1984. במעקב אחרי ילדינו עברנו מזמן את 1984 ואת משטרת המחשבות: כאן אין משטרה ומשטר שעוקב. אנחנו עצמנו, בתוך המסגרת שבחרנו ובדקנו, עוקבים אחרי הילדים שלנו ואחרי מי שבחרנו עבורם כמטפלים ומחנכים. השלב הבא עלול להיות מעקב מצולם של הורים אחד אחרי השני - וההסבר הלגיטימי לכאורה יהיה שההורה הנעדר רוצה להיות שותף לחוויה של הילד עם ההורה השני. למה לא? זוהי רק הקצנה של אותו עיקרון עצמו.
לילדים יש זכות (ולהורים יש חובה לספק להם זאת) להיות נפרדים מהוריהם. זו גם הדרך לצמוח.
כל מה שנכתב איננו ממעיט מחובת ההורים לדאוג למסגרת בטוחה, מתאימה ואיכותית לילדיהם. המצלמות והמעקב הסמוי/גלוי הינם הדרך הקלה והמאוד לא מוצלחת לעשות זאת.
בוודאי שהורים רבים רוצים להיות "זבוב על הקיר" בגן של הילד שלהם- אבל הם אמורים לדעת שזוהי משאלת לב בלבד.
הצצה לצורך מעקב ולצורך התמודדות (התמודדות שגויה!!) או עקיפה עם הקושי בהיפרדות מהילד, בהעברת השליטה המוחלטת מן האם אל הזולת- גננת, מטפלת... הילד עצמו- איננה הדרך המומלצת והמקדמת.
חשוב מאד שהילד והוריו יחיו בהרמוניה ובקשר טוב ואמיץ וחם- אבל חשוב לא פחות שישאירו סדק הולך ומתרחב ביניהם- סדק שניתן לקרוא לו "גבול" וניתן גם לקרוא לו "עצמי" וניתן גם לקרוא לו "אוטונומיה רגשית" וניתן גם לקרוא לו "מקום לצמיחה".
למילה "סדק" יש משמעות קצת כואבת וקצת פוצעת, משהו שיש רצון לאחות אותו.
ניתן היה לבחור במילה "נעימה" יותר מ"סדק", ובכל זאת נבחרה המילה הקשה הזו בכוונת מכוון. זהו "סדק" משום שתהליך הפרידה אכן כואב, אכן זקוק לנחמה מלווה, אכן יוצר תחושה של חסר- אבל הוא חשוב והכרחי ומאפשר את כל מה שבא בעקבותיו: את הצמיחה הפנימית.
לא כתבתי את מה שכתבתי כחלק מהמערכת החינוכית ולא מנקודת מבט של גננת, סייעת או מטפלת.
כתבתי את הדברים מנקודת המבט של הילד בגן ומנקודת המבט המערכתית (לטווח הרחב והארוך) של המשפחה והסביבה.
כיום, באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים, יש בעצם לכל הורה יכולת טכנית להיות "זבוב על הקיר" לאורך כל חיי הילד שלו. זהו פיתוי מתוק שעלול להפוך למלכודת דבש. חשוב שההורים לא יתפתו לנצל היכולת הטכנית הזו באופו הלא נכון. האופן הזה איננו משרת את טובת הילד שלכם ולא את טובת ההורים.
לשום אדם ולשום איש מקצוע אין כל ידע נשגב ואין מונופול על חוכמה אלוהית. אני כותבת את הדברים מתוך ידע תיאורטי ומקצועי ומתוך ניסיון רב בייעוץ וליווי תהליכים רגשיים והתפתחותיים של ילדים ושל הוריהם.
גם הנושא הזה מצדיק התפתחות של ויכוח ענייני ובו תועלינה דעות שונות. יחד עם זאת- (מאותה סיבה של "אין מונופול על החוכמה")- חשוב גם לא לגלוש לעמדה המקובלת שטוענת כי "בחוץ לארץ זה כבר מקובל..." כהוכחה ניצחת לנכונות של התהליך. גם בחוץ לארץ טועים וייתכן ומחקרים בעוד כמה שנים גם שם יטענו שכדאי להסיר את המצלמות. תורות גדולות ממצלמות מתעדות ועוקבות הופרכו כבר ויופרכו בעתיד.
דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך
לתיאום פגישות ייעוץ, הרצאות, סדנאות- טלפון 052-2322420