מהי ביישנות?
תכונת הביישנות מערבת חרדה ונטייה להסתגרות ולמבוכה במצבים חברתיים. היא מתעוררת לרוב במצבים חדשים ובלתי מוכרים עבור האדם, או במצבים בהם הוא מרגיש מאוים מסיבה זו או אחרת. בין המצבים המועדים בשכיחות גבוהה לעורר ביישנות אצל ילדים ניתן למנות קשר עם מי שנתפס כגורם סמכות (דוגמת הגננת בגן); פנייה לאנשים שהילד אינו מכיר; פעילות אינדיבידואלית של הילד בפני קבוצה ועוד.  
 
ביישנות עשויה לנוע ממבוכה קלה ואי-נוחות במצבים חברתיים ועד להסתגרות טוטאלית והימנעות מכל צורה של מגע חברתי. כאשר הביישנות מגיעה לרמה שכזו היא מכונה פוביה חברתית.
ילדים נבדלים זה מזה במידת הביישנות שהם מגלים. למעשה, כל ילד עשוי לחוש לעיתים נבוך בחברה או להתבייש. עם זאת, ישנם ילדים אצלם הביישנות היא תכונת אישיות קבועה ודומיננטית, המופיעה בעוצמה ובתדירות גבוהה. ביישנות מסוג זה גורמת סבל ומצוקה לילד ופוגעת בתפקודו היומיומי.
 
בניגוד למה שעשוי להיראות כלפי חוץ, ילדים ביישנים מגלים עניין רב בילדים ובאנשים אחרים, מעוניינים ליצור אינטרקציה עמם ולהיות בחברתם. זאת בשונה מילדים המעדיפים להיות לבד, מתוך בחירה, ואינם מגלים כל עניין באחרים. קבוצה זו היא מצומצמת למדי ונדירה יחסית.
הילדים הביישנים עשויים להימצא לבד, כיוון שהם חוששים להצטרף לחברת אנשים שאינם מכירים היטב, ומסרבים לשוחח עמם. גם כאשר פונים אליהם ישירות הם נוטים לרוב להתכנס בתוך עצמם ולהימנע מלהשיב. בסיטואציות חדשות, דוגמת כניסה לגן חדש, מסיבת יומולדת ואפילו הליכה לבריכה, ייטו הילדים הביישנים להיצמד לאחד ההורים, להתחבא מאחוריו ולסרב לקחת חלק פעיל בהתרחשות. ילדים אלו אף ייטו להימנע מפעילויות כגון ריקוד או דרמה, מחשש פן יסתכלו עליהם, ויהיו מוכנים לעשות הכל על מנת שלא למשוך אליהם את תשומת לב הסביבה.
 
מה עומד בבסיס תכונת הביישנות
לא ניתן לציין גורם אחד ויחיד העומד בבסיס תכונת הביישנות אצל ילדים. ברוב המקרים ביישנות מתהווה על-ידי שילוב של מספר גורמים שונים, כאשר אצל כל ילד עשויה הביישנות להיות מוסברת על-ידי גורמים שונים, התואמים את סיפור חייו האישי.
עם זאת, ניתן למנות מספר גורמים מרכזיים שנמצאו מחקרית כעומדים ביסוד תכונת הביישנות אצל מרבית הילדים.
 
ראשית, ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי קיים בסיס גנטי חזק, היוצר אצל הילד פגיעוּת לפיתוח ביישנות. למעשה כבר אצל תינוקות בני חודשיים בלבד, ניתן להבחין במאפייני מזג מסוימים הנמצאים בקשר הדוק עם נטייה לפיתוח ביישנות בהמשך החיים. בין מאפיינים אלו, המופיעים בינקות המוקדמת, ניתן למנות שקט, הסתגרות של התינוק והתכנסות בתוך עצמו, דריכות ביחס לסביבה, ביטויי מצוקה בסיטואציות חדשות ובנוכחות אנשים רבים ועוד. מאפיינים אלו, הנמצאים אצל כ-15-20 אחוזים מהתינוקות, הנם ככל הנראה מולדים ובעלי בסיס גנטי, וקשורים כאמור לנטיית התינוק לגלות ביישנות בהמשך חייו. ממחקרים עולה כי כ- 75% מהתינוקות המגלים נטיית הסתגרות בחודשי החיים הראשונים עתידים להפוך לילדים ביישנים.
עם זאת, חשוב לציין כי גם הסביבה הינה גורם רב השפעה בעיצוב תכונת הביישנות אצל ילדים צעירים. אותם תינוקות המוּעדים גנטית לפתח ביישנות, זוכים לרוב לאינטרקציות סביבתיות מועטות, בהשוואה לתינוקות אחרים (שכן מטבעם הם נוטים להימנע ולהתרחק מאינטרקציות שכאלו). בכך עשויה הסביבה לתרום להתפתחות תכונת הביישנות אצל תינוקות אלו.
יש להדגיש אם כך שהגנטיקה אינה מהווה גורם יחיד, ואף לא קובעת באופן פשוט וישיר את הופעת תכונת הביישנות. מצב הדברים בפועל הוא מורכב הרבה יותר.
 
גורם נוסף שנמצא קשור להופעת תכונת הביישנות אצל ילדים הוא דפוס של התקשרות בלתי בטוחה בין הילד להוריו. ההתקשרות מהווה את אחד המאפיינים הבסיסיים של הקשר שנוצר בין ההורה לבין התינוק בחודשי החיים הראשונים. נראה כי על מנת לגלות פתיחות וליצור קשרים חברתיים בקלות ובביטחון במהלך החיים, זקוק הילד לבסיס בטוח, הנוצר דרך התקשרות טובה ובטוחה עם הוריו. כאשר דפוסי ההתקשרות המוקדמים אינם יציבים ובטוחים הילד מועד לפתח קושי באינרטקציות חברתיות ולגלות ביישנות.
 
גם ביקורת קשה אליה חשוף הילד מצד ההורים, האחים או אחרים משמעותיים בסביבתו עלולה לפגוע בביטחונו העצמי, ולהוביל אותו לפיתוח ביישנות. כך למשל, מתברר כי ישנם לא מעט מתבגרים ביישנים, שלא בהכרח היו כאלו בינקותם או בילדותם. אצל מתבגרים אלו ייתכן כי הביישנות התעוררה בעקבות ביקורת רבה אליה היו חשופים במהלך חייהם.
 
בנוסף, ביישנות עשויה לנבוע מהיעדר מיומנויות חברתיות אצל הילד. ילדים שאינם יודעים איך לפנות לאחרים, שחסרים מיומנויות של פתרון בעיות, שאינם יודעים כיצד להיכנס ל"משא ומתן" עם ילדים אחרים, או שחסרים את היכולת לבטא את רגשותיהם ולפתח אמפתיה כלפי אחרים – מועדים יותר מילדים אחרים לפתח ביישנות.    
 
חשוב להבין כי תכונת הביישנות, כשהיא מופיעה בעוצמה, עלולה לפגוע מאוד בילד. היא מונעת ממנו התנסויות חברתיות שונות, חוסמת את התפתחות מיומנויותיו החברתיות, מגבילה אותו, פוגמת בהערכתו העצמית ובתחושת הביטחון שלו ומעוררת אצלו מצוקה משמעותית. לילדים ביישנים יש פחות חברים, הם נוטים להרגיש בודדים, ואף מתקשים להתמודד עם מצבי לחץ ומשברים.
מתברר כי במקרים מסוימים הביישנות פוחתת, כשהילד מתבגר. אולם גם במקרים אלו הביישנות המתקיימת בילדות פוגעת בילד וגורמת לו להחמיץ הזדמנויות רבות במהלך ילדותו.
 
כיצד ניתן לסייע לילדים להתגבר על ביישנותם
ישנן דרכים רבות באמצעותן ניתן לעזור לילדים להתגבר על תחושת הביישנות שלהם. דרכים מסוימות הנן יעילות יותר מאחרות, עבור ילדים מסוימים. באופן כללי ההתמודדות עם ביישנות אצל ילדים דומה במידה רבה להתמודדות עם פחדים.
בשני המקרים קיימת חשיבות רבה לחשיפה הדרגתית של הילד לגורם המפחיד, תחילה דרך שימוש בדמיון (באמצעות סיפורים בנושא, דמיון מודרך וכו'), ובהמשך – דרך התנסות ממשית בסיטואציה מעוררת הפחד, הנעשית אף היא באופן הדרגתי.
פן נוסף בהתמודדות עם ביישנות (כמו גם עם פחדים) כרוך בשיחה על הנושא. דרך השיחה כשלעצמה עשויה הביישנות לתפוס פרופורציות אחרות ולשחרר את הילד מהמצוקה הבלתי-רציונלית שהוא חש בסיטואציות חברתיות.
בנוסף, קיימת חשיבות רבה להפחתת מחשבות שליליות אצל הילד הקשורות לביישנותו. כאשר הילד מבטא במילים את חששותיו (לדוגמא: שכולם צוחקים עליו בשעת המפגש בגן), ניתן לעזור לו לבחון עד כמה הדבר אכן מתרחש, ולהביאו להבנה כי מרבית הדברים אינם אלא בראשו וחסרי כל אחיזה במציאות.
כאשר ההורים מעריכים כי הגורם לביישנות נעוץ בהיעדר מיומנויות חברתיות אצל ילדם, הם יכולים לעזור לו לפתח מיומנויות שכאלו, תחילה במסגרת הבית והמשפחה (לעודד את הילד לשוחח על רגשותיו, לתת לו משימות הדורשות התמודדות עם סיטואציות בין-אישיות המתרחשות בבית וכו'), ובהמשך – גם בסיטואציות חברתיות פשוטות יחסית (לדוגמא, דרך הימצאות עם ילד אחד או שניים, אותם הוא מכיר היטב).
 
כמה משמעויות מעשיות:
כדרך לעודד את ילדכם לשיחה על ביישנותו, תוכלו לפתוח ולספר לו על מצבים בהם אתם עצמכם מתביישים, או מרגישים שלא בנוח בחברה. ספרו לו כיצד אתם מתמודדים עם מצבים אלו.  
 
על מנת לסייע לילדים להתגבר על ביישנותם, חשוב שההורים לא יתייגו את ילדם כ"ביישן". התווית יש בה כדי לקבע את המצב, היא הופכת את הביישנות לסממן אישיותי ומקשה מאד על הילד להשתחרר ממנה.
 
לעיתים הורים אינם מוטרדים מתכונת הביישנות אצל הילד. במובנים מסוימים קל יותר להורים להתמודד עם ילד ביישן (הוא שקט, אינו בא בדרישות מיוחדות, אינו משתולל בבית עם חברים וכו'). זכרו כי תכונת הביישנות פוגעת בילדכם! אל תעודדו אותה ונסו לעזור לו להשתחרר ממנה! (אך עשו זאת בעדינות, ללא הפעלת לחץ על הילד).  
 
כדרך להתמודדות עם הביישנות, יכולים ההורים, יחד עם הילד, להציב מטרות פשוטות ומוגדרות, שיהוו "סימני דרך" לקראת התנהגות פתוחה יותר ופחות מבוישת. מטרות אלו צריכות להיות בדרגת קושי עולה, החל מדברים קטנים ופשוטים ביותר. בדרך זו יהיה לכולם קל יותר לזהות את התקדמות הילד בדרך להפחתת הביישנות. חשוב כמובן לתגמל את הילד על כל שלב שהוא עובר, ולשבח את התקדמותו!  
 
על מנת לסייע לילדכם להתגבר על ביישנותו, חשוב לחשוף אותו בהדרגה למצבים חדשים ולאנשים שאינו מכיר. מצבים שכאלו, ובתנאי שלא יהיו קיצוניים ומאיימים מדי עבור הילד, יאפשרו לו התנסויות חברתיות חיוביות שיהוו מנוף להמשך ההתמודדות גם בנסיבות חברתיות קשות ומורכבות יותר.
 
הגננת בגן עשויה למלא תפקיד משמעותי בהתמודדותם של ילדים ביישניים, לקראת צבירת ביטחון עצמי רב יותר. כדאי לשוחח עם הגננת ולבנות ביחד איתה תכנית פעולה הדרגתית שתכלול בין היתר הצבת ילד "חונך" לילד הביישן, שיתוף הדרגתי שלו בפעילויות הגן, מתן תחומי אחריות לילד במסגרת הגן ועוד. כל זאת צריך להיעשות תוך התחשבות בצרכיו הייחודיים של הילד, בעדינות, ללא הגנת יתר מצד אחד, אך גם מבלי להפעיל על הילד לחץ עודף שעלול להשיג את המטרה ההפוכה.