למה חשוב לקרוא ספרים לילדים?
פשוט משום שהספר הוא עולם ומלואו. הוא המפתח לכל העולמות, לעולם הרגש, לעולם החברתי, לפיתוח הדמיון, לפיתוח הסקרנות והיצירתיות, לפתוח המחשבה, השפה, ההבנה, הסובלנות, הקשר. הכל! אבל לפני הכל - הוא מאפשר לילד (ולמבוגר) לפרוש כנפיים, לצאת מן המקום המוכר ולעבור לעולמות אחרים.
עבור הילד הוא גם אפשרות לשחזר את העולם המוכר והבטוח, לחזור על חוויות של מציאות היום-יום באמצעות תמונות וגיבורים שמחוץ לחייו. כך מתאפשרת חוויה של למידה והתעשרות - ובעיקר חוויה של קטרזיס שמאפשר להגשים בתוך עולם הפנטזיה של הספר משאלות כמוסות, להתמודד עם חוויות קשות, לעבד חוויות ולהביע את העולם הפנימי באמצעות האחר.
ילדים אינם נולדים אוהבי ספרים ואינם גדלים להיות אוהבי ספרים – אם אין הם חווים את חווית הספר והסיפור בצורה נעימה ועקבית. אם הספר הוא חלק מחיי המשפחה, אם יש ארון ספרים בבית, אם ההורה קורא ספרים ואם הוא מציג בפני הילד את החוויה במיטבה, ניתן להניח שהילד בבגרותו ירצה להמשיך את החוויה הטובה הזו ולקרוא.
באינטראקציה של תינוק /פעוט/ילד וספר יש למבוגר תפקיד נכבד ביותר.
תפקידו מתחיל עוד לפני שהילד פוגש את הספר. הוא מתחיל בבחירת הספר. יש לשער שאימא/אבא יבחרו עבור ילדם את מה שימצא חן בעיניהם - ויש לברך על כך. הורה שיקרא או יציג בפני הילד שלו ספר שאינו לרוחו, שמשעמם אותו, יעביר לו את המסר הזה, גם אם באופן גלוי ינסה לעניין את הילד. ילדים קולטים מסרים סמויים – ומושפעים מהם (לעתים יותר מאשר מן המסרים הגלויים). כלומר, חשוב שהספר יהיה נעים לקורא אותו בפני הילד.
יש בישראל אלפי ספרי ילדים. חלקם טוב מאד וחלקו טוב פחות. בכל מקרה, השפע הזה יאפשר בוודאי לכל הורה למצוא מגוון של ספרים שנעימים לו בין הספרים הטובים מאד שיוצאים לאור משך שנים בארץ.
הספר צריך להתאים לגיל הילד מבחינת התוכן והעיצוב שלו, כלומר: התוכן הגלוי שלו והמסר הסמוי שלו צריכים להתאים לגיל הילד, להתפתחותו, לאישיותו ולרוח המשפחה. העלילה צריכה להיות ברורה לו, השפה צריכה להיות מובנת, פשוטה – אך עשירה ותקנית, המצלול שלה חשוב – משום שבשלבים הראשונים הילד שומע את הצלילים ומתרשם מהם, עוד לפני שהוא מבין את המשמעות שלהם. במקביל - חשוב מאד לשים לב לאיורים.
תינוקות ופעוטות מתבוננים באיורים ומקבלים מהם את המסר העיקרי. התוכן והאיורים צריכים להיות ברורים, לא עמוסים מדי, חוויתיים, מאפשרים לילד לעשות תהליך פנימי עשיר של הפנמת המסר שקבל - ולאו דווקא מסר שמטרתו ללמד.
ספר הוא חוויה רגשית ותרבותית. הוא מזמן לילד אפשרות להצצה אל עולמם של אחרים (גם אם האחר הוא תמונה של קופיף אוכל בננה או דקלום קטנטן על חיפושית). אין צורך שהספר יהיה ערכת לימוד. עליו להישאר "ספר" ו"סיפור" על כל המשתמע מכך. חשוב שההורה יקרא את הספר ויתבונן באיוריו לפני שהוא מחליט להביא אותו אל הילד.
בבחירת ספר בחנות הספרים - חשוב גם לקחת בחשבון דברים טכניים כמו גודל הספר, האם הילד יוכל לדפדף בו בקלות (אם הוא נועד גם לקריאה עצמאית של הילד) והאם אורך הסיפור מתאים לקשב של הילד. חשוב לאפשר לילדים לבחור את הספר שהם רוצים לשמוע.
רצוי שארון הספרים של הילד בבית (ובגן) יהיה נגיש עבורו, שיוכל להוציא ממנו ספר בכוחות עצמו ולדפדף בו וכו'. דאגו שיהיו בארון רק ספרים שאתם מתירים לילד לקחת באופן חופשי.
אין צורך בעודף גירויים של עשרות ספרים זמינים באותה עת. דאגו שמספר ספרים מתאימים ומסודרים (לא קרועים ומלוכלכים) יהיה זמין וחדשו מפעם לפעם לחדש ספר אחד או שניים – כך שמספרם יגדל בהדרגה יחד עם הילד.
כמות הספרים המדויקת היא עניין אישי, שתלוי גם בסגנונו ותרבותו של הבית ובאישיותו והתפתחותו של הילד.
חשוב להעביר לילד מסר שעל שלמות הספר יש לשמור: לא לקרוע, לא לצייר על דפיו וכו'.
הספרים הראשונים של התינוק הנם ספרי תמונות בעיקרם, שנועדו לתת לו מפגש ראשון עם ה"ספר" ומאפשרים רגעים משותפים ואינטימיים של הורה וילד. בשלבים מאוחרים יותר, נוספים לתמונה טקסטים שונים, שגם אם אינם מעניינים עדיין את הילד – הם תחילת ההיכרות של הילד עם הקריאה והחוויה האוריינית.
ילד השומע סיפור מפי ההורה צריך להרגיש קרוב אליו, ממש מחובר אליו. ההורה הקורא את הספור הופך לחלק מן הסיפור עצמו, הילד השומע הופך לחלק מן הסיפור – והמשולש הזה: "קורא- סיפור- שומע" הופך ליחידה אחת.
לכן כדאי שהילד ישב על ברכי הקורא או באופן אחר צמוד וקרוב אליו, שהאירוע יהיה אינטימי ושבמרכזו תעמוד החוויה האומנותית-רגשית שנוגעת בתוככי נפשו של הילד. החוויה משותפת להורה ולילד, הילד פעיל (גם אם הוא "רק" מקשיב), יכול לשאול שאלות ולהשתתף בתנועה, דיבור וכו' בתהליך הסיפורי.
כדאי לא לשוות לקריאת סיפור נופך של "טקס קדוש". הספר צריך להפוך לעניין יום-יומי, זורם, מהנה ומרגש. קריאת הספר אינה גם "אירוע למידה". המטרה בקריאת ספר איננה לימוד צבעים או מילים חדשות, ולכן לא כדאי גם להפוך את העניין ל"מבחן" (תוך כדי או לאחר הקריאה): "איזה צבע היה לבלון של אורי?" ו"כמה בלונים יש בתמונה? תספור...". זוהי קטיעה של הרצף החוויתי, ביטול של הערך האומנותי של הסיפור וסרח עודף מיותר.
יש הגורסים שחשוב לעדכן את הילד בשם המחבר, המאייר וכו'. אין ספק שכבודם המקומם מונח, אך הם אינם במרכז ההוויה של הילד. חשוב יותר שהילד ירגיש שהוא יכול לגלוש אל תוך עצמו ולהתרגש, מאשר "לעצור" אותו עם מידע אינפורמטיבי, חשוב ככל שיהיה.
יחד עם זאת, בשעת הצורך מותר ואפילו חשוב לאלתר ולהוסיף או לקצר סיפור, גם אם יתכן שאיכותו הספרותית נפגעת. כל הורה מכיר את ילדו ויודע מה יתאים לו והיכן נדרש שינוי ברגע זה או אחר. אם ההורה חושב שמילה או משפט מסוים איננו מתאים ברגע נתון, הוא יכול להוסיף או לגרוע.
ילדים רבים יתעקשו על המוכר וידרשו את הנוסח המדויק, בשל רצונם לחזור לתבנית הקבועה והבטוחה, וגם זאת יש לכבד.
בשנים האחרונות יצאו לאור ספרים רבים שמטרתם דידקטית ונועדו לפתור בעיה או לתת להורה כלי עזר להתמודדות עם קושי (הרטבה, גירושין, יום ראשון בגן...). יתכן שחלקם גם בעלי ערך ספרותי, אומנותי וחוויתי, אך רובם הוא "ספרים מטעם", שאינם יוצרים תחושה של חוויה אלא מעלים את הדברים אחד לאחד: בעיה ופתרון, קושי והתרה. ספרים אלה פחות ראויים ופחות מומלצים.
ניתן להעביר אותם מסרים לילדים באמצעות ספר טוב, בעל ערך ספרותי. בכל סיפור טוב רבדים רבים וכל ילד יכול למצוא את מה שרלבנטי עבורו. אין צורך בספור או שיר על ילד שבוכה ביום הראשון בגן כדי לאפשר לילד להתכונן לחוויה או לעבד אותה דרך חוויה סיפורית. גם הסיפור "חמשה בלונים" הוא ספור על פרידה וגם החיפושית הקטנטנה שכל כך מסכנה, יכולה לאפשר לילד לעשות אותו תהליך, ואולי אפילו טוב יותר.
מלאכת הקרוב בין הילד ובין הספר היא עניין רגיש שמצריך חשיבה, תשומת לב וידע של ההורה וגם כיתות רגליים בין חנויות ספרים, אבל התוצאה מצדיקה את המאמץ כולו, בגיל הרך ולאורך החיים כולם.
כל הזכויות שמורות לדרורית אמיתי-דרור